בג"צ 279/72 אילן עובד נגד שר הבטחון

קרדיט תמונה שאולה הייטנר. מתוך אתר פיקיוויקי  בג"צ 279/72 לפני: השופטים לנדוי, מני, י´ כהן אילן עובד נ ג ד שר הבטחון, ו-4 אח´ תאריך הישיבה: 12.7.72 8.8.72 20.11.72 21.12.72 התנגדות לצו-על-תנאי מיום כ"ח באב תשל"ב (8.8.1972) המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא תבוטל ההחלטה להתיר את חוזה העותר לשירות קבע עם הצבא ביום 4.8.1972. הצו-על-תנאי בוטל. בשם העותר  :                        נ´ מזור ו-ש´ דגן בשם המשיבים:                        י´ ברסלע, סגן בכיר לפרקליט המדינה אזכורי חקיקה: חוק בית-הדין לעבודה 24(א)(1) חוק בית-הדין לעבודה 24 חוק השיפוט הצבאי 1 פקודת המשטרה (נוסח חדש) 93א פקודת בתי-הסוהר (נוסח חדש) 110א חוק שעות עבודה ומנוחה חוק עבודת נשים אזכורי פסיקה: פסקי-דין ישראליים שאוזכרו: ע"א 153/54 - שלמה וידר נגד היועץ המשפטי לממשלה: פד"י, כרך י, ע´ 1246, 1250, 1251 ; פי"ם, כרך כה, ע´ 119. נ2] ע"א 338/60 - מדינת ישראל נגד אורידה מדר, ואח´ ; פד"י, כרך טו, ע´ 1569, 1575-1574. בג"צ 185/64 - פלוני נגד שר-הבריאות, ואח´ ; פד"י, כרך יט (1), ע´ 122, 128-126, 132. בג"צ 290/65 - זאב אלתגר נגד ראש העיריה ו-עירית רמת-גן ; פד"י, כרך כ (1), ע´ 29, 34. פ ס ק - ד י ן השופט לנדוי העותר שירת בצה"ל בשירות קבע מאז אפריל 1964. בשנת 1966, כשהיה בדרגת סגן, נשלח למלא תפקיד במדינת צ´אד, וחזר משם באפריל 1968. ביום 3.11.68 התנדב מחדש על-פי התחייבות לשירות קבע, וכיום הוא בדרגת סרן. תקופת שירותו היתה עתידה להסתיים ביום 2.6.73, אולם ביום 12.9.71 החליט ממלא- מקום ראש אגף כוח אדם להתיר את התחייבותו של העותר לפני תום מועדה, וביום 4.7.72 דחה ראש המטה הכללי ערעור על כך, והחליט על שחרור העותר מן השירות כעבור חודש ימים, ביום 4.8.72 בעתירתו קבל העותר על החלטת הרמטכ"ל. כן ביקש צו- על-תנאי מדוע לא יועלה לדרגת רב-סרן, אך על חלק זה של עתירתו לא ניתן הצו-על- תנאי. לפי הוראות הפיקוד העליון, 3.0501, חלק שני, סעיף 2 (א)(2) יכולים מוסדות הצבא ליזום את התרת התחייבותו של חייל שהתנדב לשירות קבע בגלל אי-התאמה, כלומר "אם החייל אינו ממלא את תפקידו כראוי או אינו מסוגל להתקדם בהתאם לתכ- ניות הקידום, כפי שהן נקבעות מדי פעם בפעם, או אינו עונה יותר לנתונים אישיים קבועים, כמפורט בחלק שני, סעיף ב´ ..... ". הנתונים האישיים המפורטים שם כוללים "תכונות, כשרים, נטיות, אופי ואופן מילוי תפקיד, כפי שהם משתקפים בחוות דעת המפקד". את ההליכים להתרת ההתחייבות יוזמים על-פי חוות-דעת בכתב של המפקד הישיר של החייל ולגבי קצינים יכול היוזם להיות ראש מינהל הסגל. דרכי הטיפול בהתרת ההתחייבות של קצין נקבעו להלן, בסעיף 2 (ג): הוקמה ועדה מייעצת של שלושה קצינים בשירות קבע אשר לפניה מביא ראש מינהל הסגל כל מקרה של התרת התחייבות, והיא מגישה את המלצתה לראש אכ"א, המחליט בדבר. קצין אשר מינהל הסגל הביא לידיעתו כי הצבא המליץ על התרת התחייבותו יכול לצרף הערות להמלצה זו, אשר תועברנה לוועדה שתדון במקרהו. בסעיף 2 (ג)(3) ניתנת לחייל זכות ערעור על ההחלטה להתיר את התחייבותו ולשם דיון בערעורים כאלה הוקמה ועדת ערעורים מייעצת, שגם היא מורכבת משלושה קצינים בשירות קבע. סעיף-קטן (4), שם, מחייב את ועדת הערעורים לאפשר למערער להשמיע את טענותיו בפניה. ועדת הער- עורים מעבירה את המלצותיה לראש המטה הכללי, והוא המחליט לאחר עיון בהמלצות הוועדה, אם לקבל או לדחות את ערעורו של החייל. החלטת הרמטכ"ל סופית ואינה ניתנת לערעור (סעיף-קטן 8, שם). בשעת הדיון בעתירה זו עוררנו את השאלה, שמא נכנס עניין זה לגדר סמכותו של בית-הדין לעבודה, לפי סעיף 24 (א)(1) של חוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, המורה שלבית-דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית "לדון בתובענות בין עובד למע- ביד, שעילתן ביחסי עובד ומעביד", ועל שאלה זו ביקשנו מבאי-כוח הצדדים (שלא עור- רוה מיזמתם) להגיש לנו את הערותיהם בכתב. קיבלנו הערות אלה, ובהערותיו של בא- כוח המשיבים נעשה נסיון לחרוג מן הנושא ולטעון גם, כאילו אגב אורחא, כי "ספק גדול הוא אם השגה שכזו (כלומר השגת העותר על החלטת הרמטכ"ל) נמצאת בתחום סמכות השיפוט והבירור של בית-משפט בכלל, מאחר ובשל טיבה איננה יכולה להוות בסיס להתדיינות משפטית בין העותר לבין הצבא" (בסוף ע´ 1), וכן נאמר בסוף ההערות (בע´ 12) כי בית-משפט זה מתבקש לקבוע "כי כל השגה או טענה בקשר להחלטת ראש המטה הכללי להתיר את התחייבותו של העותר לשרת בצבא הקבע איננה נובעת מ,יחסי עובד ומעביד´ ואינה ניתנת לבירור משפטי" (ההדגשה שלי). הוברר לבאי-כוח הצדדים בסוף הדיון בעל-פה על איזה נושא אנו מבקשים את הערותיהם ולא היה איפוא מקום להעלות טענה חדשה זו ברגע האחרון, בלי שבא-כוח העותר היה יכול להגיב עליה. בא-כוח המשיבים אף אינו עקבי בעמדתו, כי בסוף פיסקה 12 של הערותיו הוא מסכים ש"רק בית-המשפט הגבוה לצדק על-פי סמכויותיו כמברר המסגרת המשפטית בה פעלו ראש המטה הכללי והמוסמכים האחרים, יכול לתת סעד לעותר, בכפוף לסייגים החלים על הפעלת סמכותו כפי שנקבעו בפסיקתו הענפה". אנו נמנעים איפוא מלדון בטענה המפליגה שלשום בית-משפט אין סמכות לדון בעניין זה. במה שנוגע לסמכותו של בית-הדין לעבודה היו באי-כוח שני הצדדים בדעה אחת, שאין היא משתרעת על נשוא העתירה הזאת, ואנו מסכימים לדעתם. כבר העיר השופט גויטיין בעניין וידר, ע"א 153/54, [1], בראש ע´ 1250, כי: "קשה לומר שחייל עושה ,עבודה´ עבור הצבא. החייל כפוף לפקודות וממלא תפקיד, אך אינו מבצע עבודה במובן הרגיל של המילה", ולהלן (בע´ 1251) הוא מביא תוך הסכמה דברי פסק-דין אוסטרלי, כי "אדם בכוחות המזויינים של הכתר אינו בקטיגוריה אחת עם אדם בשירות פרטי ..... אדם בכוחות המזויינים של הכתר מבצע חובה לאומית, ואינו הופך למשרת או עובד - באיזו משמעות אמיתית של מונחים אלה - של הכתר או הממ- שלה ..... " כך הוא ביחסים בין החייל והצבא, אם כי כלפי צד שלישי יכול החייל להיחשב כעובדו של הצבא, למשל, לצורך אחריותה השלוחית של המדינה (ע"א 338/60, נ2], בע´ 1575-1574). הדיבור השגור בפי הבריות שחייל בשירות קבע "חותם על חוזה" עלול איפוא להטעות. הוראות הפיקוד העליון מבהירות כי: "היחסים בין צה"ל לבין חייל בשירות קבע אינם יחסי עובד ומעביד. המשרת בשירות קבע הוא חייל בשירות סדיר והיחסים בינו לבין צה"ל מושתתים על הוראות החוק הצבאי, על פקודות הצבא ועל פקודות אחרות שניתנות לו כדין" (3.0501, חלק ראשון, סעיף ג (5)). הוראה זו משקפת אל נכון את מצבו של החייל הנתון במסגרת של מעמד (סטטוס) מכוח הדין הציבורי ולא מכוח התקשרות חוזית. החייל המתנדב לשירות קבע מקבל על עצמו את עול המעמד הזה ועל-כן אין הוא מתקשר בחוזה אלא ב"התחייבות לשירות קבע" (שם, סעיף ג (1), וכן ראה הגדרת "חייל" בסעיף 1 של חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955), והצבא יכול ליזום את התרת ההתחייבות (אם כי המינוח בהוראות הפי- קוד העליון אינו אחיד, כי למשל בסעיף 3 (1) אנו מוצאים "חייל בשירות קבע אשר חוזהו הותר ביוזמת הצבא"). כך גם ראתה הכנסת את מעמד החייל, וראיה לדבר שהיא מצאה לנחוץ לפרש בסעיף 93א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971, ובסעיף 110א לפקודת בתי-הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (ספר החוקים תשל"ב, מס´ 643), כי תובענה של שוטר או של סוהר הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות מסויימות על-פי פקודות אלה לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לעניין סעיף 24 לחוק בתי-הדין לעבודה. אילו סבר המחוקק שהיחס בין החייל לצבא הוא יחס עובד-מעביד, היה מוסיף סייג דומה גם בנוגע לחיילים. אף אין ספק שחוקי עבודה רגילים, כגון חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, או חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954, אינם חלים על חיילים וחיילות, אם כי לצורך החוקים הללו דין עובד המדינה כדין כל עובד אחר. שמע מינה שגם כאן לא עלה על הדעת שחייל ייחשב כעובד של המדינה בתור מעבידתו. העניין שלפנינו אינו נכנס איפוא לגדר סמכותו של בית-הדין לעבודה, ועל-כן הוא נתון לסמכותו הכללית של בית-משפט זה. אולם העילות להתערבותו של בית-משפט זה בעניין כגון זה מוגבלות מעצם טבעו של הנושא. נוכל לבדוק אם בהתירם את התחייבותו של החייל פעלו שלטונות הצבא על-פי כללי הנוהל הכתובים המחייבים אותם ועל-פי כללי הצדק הטבעי, אך כל עוד הם פעלו בתום-לב, חייבת ההחלטה אם חייל פלוני ראוי להמשיך בשירותו הצבאי להיות בשיקול-דעתם המוחלט של שלטונות הצבא, כי עליהם מוטלת האחריות לפעולתו התקינה והיעילה של הצבא, ולהם הידיעה המקצועית, מה דרוש כדי להשיג מטרה חיונית זאת בתוך המסגרת ההיאררכית הנוקשה של מפקדים ופקודים, והם הקובעים את רמת הסגולות האישיות הנדרשות מחיילי צה"ל לדרגותיהם. לעותר טענות נגד הנוהל שעל-פיו נהגו שלטונות הצבא כלפיו, וגם לגוף החלטתו של הרמטכ"ל להתיר את התחייבותו. להבנת הטענות הנוהליות מן הצורך לסקור בקצרה את מהלך הדיונים בעניינו. את התרת ההתחייבות יזם ראש מינהל הסגל. הוועדה המייע- צת בדרגה הראשונה, זו שליד ראש אכ"א, המליצה על התרת ההתחייבות ומ"מ ראש אכ"א קיבל את המלצתה. העותר עירער בפני הרמטכ"ל. עצתה של הוועדה המייעצה בדרגת הערעור, בדין-וחשבון מיום 23.4.72, היתה לבטל את החלטתו של מ"מ ראש אכ"א ולהרשות לעותר לסיים את תקופת שירותו. בטעות - שמקורה לא הוברר - חשבה ועדה זו שתאריך הסיום של התחייבות העותר הוא ביום 2.11.72, בעוד שלמעשה תאריך הסיום הוא ביום 2.6.73. הרמטכ"ל לא קיבל את עצת הוועדה והחליט, כאמור, להתיר את ההתחייבות מיום 4.8.72. העותר טוען שלא ניתנה לו הזדמנות ראויה להציג את גירסתו בפני הגופים שדנו בעניינו. לטענה זו אין יסוד. הוראות הפיקוד העליון בנדון זה קויימו ככתבן, והעותר אף לא טען שהוראות אלה מקפחות את זכות הטיעון של החייל. כמוסבר לעיל, היה העותר רשאי לצרף את הערותיו בכתב לפני שעניינו הובא בפני הוועדה המייעצת בדר- גה הראשונה. זכותו זו הוסברה לו במפורש בראיון שהיה לו ביום 24.8.71 עם סא"ל רוטובסקי, ראש ענף במינהל הסגל (ראה מוצג ה´ לעתירה). אין ממש בתירוצו של העותר שלא השתמש בזכותו זו מפני שלפי היחס שגילו מפקדיו כלפיו ראה את עניינו כאבוד מראש. עוד ראינו שלפי הוראות הפיקוד העליון היתה הוועדה המייעצת בדרגת הערעור חייבת לאפשר למערער להשמיע את טענותיו בפניה. הוועדה קיימה את החובה הזאת ושמעה את דברי העותר. כאן טוען העותר שלא ניתנה לו אפשרות מלאה לומר דברו בפני הוועדה. טענה זו הוכחשה, בתצהיר התשובה (פיסקה 21 (ט)) והיא לא הוכחה. הוועדה לא היתה חייבת להרשות לעותר להיות נוכח שעה ששמעה את דבריהם של קצי- נים אחרים אשר הופיעו לפניה (ראה בג"צ 185/64 [3], פיסקה 5 בע´ 126--128, וע´ 132). העותר אף לא היה זכאי להיות נוכח כאשר הרמטכ"ל החליט בעניינו. די היה בהופעתו לפני הוועדה המייעצת בדרגת הערעור ובהשמעת טענותיו בפניה, בהתאם להוראות הפיקוד העליון (והשווה בג"צ ל290/6, נ4], בע´ 34 -- ה). ממכתב שכתב סרן זכריה כספי, קצין ייעוץ בכיר, לבא-כוח העותר ביום 18.7.72, אנו למדים שראש המטה הכללי שמע את חוות-דעתו של ראש מינהל הסגל לגבי איש- יותו של העותר ואפשריות קידומו ושיבוצו בצה"ל, לפני שהרמטכ"ל החליט בערעורו של העותר. בא-כוח העותר טוען שהיה פגם בהופעת ראש מינהל הסגל בפני הרמטכ"ל באותו מעמד, כי אותו קצין הוא אשר יזם מלכתחילה את התרת ההתחייבות של העותר והוא אשר ישב בראש הוועדה המייעצת בדרגה הראשונה, אשר המליצה על התרת ההתחייבות. לכל הפחות, אומר בא-כוח העותר, היה צריך "לאזן" את השתתפותו של ראש מינהל הסגל באותו מעמד על-ידי הזמנתו של יושב-ראש הוועדה המייעצת בדרגת הערעור, אשר נקטה כזכור גישה יותר מקילה לגבי העותר. טענה זו ראויה להישמע. מצד אחד היה זה טבעי שיוזמן אל הרמטכ"ל ראש מינהל הסגל דוקא בתוקף תפקידו, כדי שימציא לרמטכ"ל נתונים עובדתיים על אפשרויות קידומו של העותר, שהיו דרושים כדי להחליט בערעורו. אך מצד שני, במה שנוגע לחוות-דעתו, מילא אותו קצין, בנוסף על תפקידיו המינהליים הרגילים, גם תפקידים ספציפיים של יוזם ההתרה ושל יועץ לראש אכ"א בדרגת הבירור הראשונה, ובתור שכזה כבר הביע דעה החלטית לחובת העותר ; ואילו הוועדה שמתפקידה לייעץ לרמטכ"ל היתה הוועדה המייעצת לערעורים, לפי הנוהל הקבוע בהוראות הפיקוד העליון. אולם אם כי היתה כאן סטיה מן הנוהל הרצוי, לא נגרם לעותר עיוות-דין בשל כך. ההחלטה היתה החלטתו של הרמטכ"ל עצמו ובכל חומר הראיות שהובא לפנינו אין סימן לכך שהדעה אשר ראש מינהל הסגל הביע בפני הרמטכ"ל היא אשר היטתה את החלטת הרמטכ"ל לצד החומרה. גם בלאו הכי היה לרמטכ"ל די והותר על מה שיסמוך. על הנימוקים שהמריצו את הרמטכ"ל להחליט את אשר החליט הצהיר ראש לשכתו, אשר נוכח שעה שהרמטכ"ל שקל את שיקוליו והרמטכ"ל השמיע אותם באזניו. הנימוקים מפורטים בתצהירו של ראש הלשכה, ואלה הם: (א) העותר כתב מכתב תלונה על מפקדו, סא"ל ג´, שבו הטיח האשמות חמורות כלפי אותו מפקד. נתמנתה ועדת חקירה, של חוקר יחיד בדרגת אלוף-משנה, לחקירת האשמות אלה, והן נמצאו חסרות יסוד. (ב) העותר הורשע במשפט צבאי בפני קצין שיפוט בכיר בהפרת הוראות הצבא בזה ששיחק קלפים במקום מגוריהם של שוטרים שעבדו תחת מרותו. הוא נענש על כך בנזיפה. העותר גם הודה בחקירת המשטרה הצבאית, כי הוא בעל חנות שבו מנהל אחיו מועדון למשחקי מזל. (ג) במשפט צבאי נוסף שבו עמד העותר, הוא נמצא אשם בגרימת נזק לרכושו של אזרח (ניפוץ שמשה של מכונית) תוך כדי ריב שהיה לו עם האזרח. זה קרה במאי 1972, ולא היתה זאת הפעם הראשונה שהעותר היה מעורב בריב עם אזרח בדרך הרבים: בדצמבר 1969 היה לו ריב עם נהג אוטובוס ובשל כך הורשע במשפט צבאי בהתנהגות פרועה במקום ציבורי. (ד) מתוך החומר שבתיקו של העותר במינהל הסגל הסתבר כי העותר הוא בעל תכונות אופי שאינן הולמות קצין צה"ל. (ה) העותר הועבר מתפקידו האחרון בפיקוד ההדרכה על-סמך חוות-דעתו של מפקד פיקוד ההדרכה ולא נמצאה אפשרות לשבץ אותו בתפקיד אחר בצבא. העותר טוען שנימוקים אלה לא הצדיקו את החלטת הרמטכ"ל, כי הם נבעו מהש- תלשלות של עניינים שלה הוא נפל קרבן על לא עוול בכפו, ושלעומת חוות-הדעת השליליות על אפיו ועל היותו נוח להסתכסך המצויות בתיקו האישי, התו יכול להצביע על חוות-דעת חיוביות, וביניהן גם חוות-דעת חיוביות של סא"ל ג´ עצמו אשר שינה רק לאחר-מכן את יחסו כלפי העותר מטעמי נקמנות אישית. אמת נכון הדבר, שבנקטו יזמה להתיר את התחייבותו של העותר, בוודאי התרשם ראש מינהל הסגל מפרשה של חקירה ואישום נגד העותר שממנה הוא יצא לבסוף זכאי. המדובר בחוות-דעת של פרקליט פיקוד המרכז, על יסוד חקירה שנערכה נגד העותר בשל התנהגותו בעת שירותו כמפקד בתפקיד מסויים. בחוות-דעת זו, אשר העתק ממנה נשלח לראש מינהל הסגל, הביע הפרקליט דעה שלילית ביותר על תכונות האופי של העותר וגם המליץ לשקול את המשך העסקתו בשירות הקבע. על-פי חוות-דעת זו הועמד העותר למשפט באשמה שנגעה ליחסיו עם חיילות בעת שירותו. המשפט הסתיים בפסק- דין של זיכוי לגבי האשמה זו (ובהרשעה באשמת משחק הקלפים) ולפי האמור בפסק- הדין יוצא שאותה האשמה היתה פרי עלילה שרקם פקיד אזרחי בעזרת חיילות שהעידו עדות שקר נגד העותר. זיכוי זה בא רק אחרי שהוועדה המייעצת בדרגה הראשונה כבר אמרה דברה ואחרי שמ"מ ראש אכ"א החליט על התרת התחייבותו של העותר, ויש להניח שחוות-הדעת של הפרקליט הובאה בחשבון גם בעת מתן העצה וגם בעת קבלת ההחלטה ההיא. זה היה כפי הנראה הנימוק העיקרי שבגללו יעצה הוועדה המייעצת בדרגת הערעור, אשר כבר ידעה על הזיכוי, שלא להתיר את התחייבות העותר בטרם יפוג תקפה - עצה שלא נתקבלה על-ידי הרמטכ"ל. עניין נוסף שבו יש לעותר טענה נעוץ ביחסים שהתפתחו בינו לבין מפקדו הישיר, סא"ל ג´, שעה שהעותר מילא תפקיד בבסיס ההדרכה שאליו הועבר אחרי שסיים קורס למפקדי פלוגה. מתברר שסא"ל ג´ (שעזב בינתיים את הצבא) מצא לנכון להזהיר את החיילות שבאותו בסיס מפני העותר על-סמך אותן ההאשמות בקשר להתנהגות העותר בהיותו בתפקידו הקודם, שהופרכו לאחר-מכן. בשל התנהגות זו המליץ הקצין החוקר, בתום החקירה שנערכה כתוצאה ממכתב התלונה של העותר, על מתן נזיפה גם לסא"ל ג´, בנוסף על נזיפה לעותר עצמו בשל עצם הגשת תלונתו הבלתי-מבוססת. יכול להיות שהמתיחות אשר נוצרה בין העותר ובין סא"ל ג´ מטעמים אישיים גרידא תרמה את חלקה במתן חוות-הדעת הקטלנית על תכונות העותר שהסא"ל הגיש לממונים עליו. אך יצויין שמפקד פיקוד ההדרכה אישית התרשם גם הוא מהעותר לשלילה והחליט על העברתו משם, אחרי שקיבל את העותר לראיון. ברם, כל הדברים הללו, שהיו אולי עלולים להשפיע לרעה על הדיון בעניינו של העותר בדרג יותר נמוך, לא השפיעו עוד בשלבים הסופיים של הדיון בעניינו של העותר. כבר הזכרתי שבפני הוועדה המייעצת בדרגת הערעור היתה התמונה מלאה ונכו- נה, אחרי פסק-דין הזיכוי והחקירה המלאה שנערכה בפרשת היחסים בין העותר וסא"ל ג´, ובתצהירו של ראש לשכתו של הרמטכ"ל הודגש שהרמטכ"ל לא הביא את ההאשמות שהופרכו בפסק-דין הזיכוי בגדר שיקוליו להתרת ההתחייבות. בעתירתו המתוקנת, בפיסקה 25 (ז) טוען העותר, בין יתר טענותיו, כי המשיבים "מתוך שיקולים פסולים וזרים של יוקרה ויוהרה מסרבים לחזור בהם מדעתם הקדומה עליו, להודות בטעותם ולהחזירו לשירות פעיל בצבא בדרגת רב-סרן". אם יש כאן רמז, ואולי יותר מרמז, שהרמטכ"ל קיבל את החלטתו שלא בתום-לב, יש לומר כי אין לפנינו שמץ של ראיה שאיזה רשות מן הרשויות שיעצו והחליטו בדבר התרת התחיי- בותו של העותר פעלו שלא לפי מיטב הבנתם, מטעמים ענייניים שהיו לנגד עיניהם. הכלל הנקוט בידי בית-משפט זה הוא שאין הוא שם את שיקול-דעתו תחת שיקול- דעתה של רשות מינהלית. כלל זה חייב לחול ביתר שאת על החלטה כזאת הנדונה כאן, כי עניין לנו כאן בנושא של התאמה אישית לתפקיד צבאי, וכאמור מפקדי החייל, הם ולא אחרים, מסוגלים להעריך את התאמתו, בזכות מומחיותם ונסיונם המקצועי. לא אאריך איפוא בניתוח הפרטים הרבים על התנהגות העותר מאז שירותו בצ´אד ואילך ועל אפיו שהועלו בעת הדיון לפנינו. אומר רק זאת שגם בין אלה שעל דעתם החיובית מסתמך העותר, אין כמעט אף אחד שלא צירף לחוות-דעתו איזו הסתייגות ביחס לאפיו או התנהגותו של העותר כמפקד. כדוגמה לגילוי אפיו הבלתי-יציב של העותר אזכיר את המכתב התמוה שהוא כתב בשעתו לשר הבטחון כאשר נכזבה תקוותו להתקבל כעובד בשירות הבטחון הכללי. במכתבו הודיע על החזרת דרגותיו ועל כוונתו לרדת מן הארץ. אחר-כך התחרט העותר על כתיבת המכתב הזה, אבל הרושם הקשה עומד בעינו. גם בדין-וחשבון של הוועדה המייעצת בדרגת הערעור אנו מוצאים הערה כי "אין הועדה באה להציג את סרן אילן עובד כקצין ללא דופי. התנהגותו כמפקד (כאן בא ציון התפקיד) וכמ"פ בבה"ד..... מעלה ספקות באשר לאופיו". אין זה מן הנמנע שאילו ידעה ועדה זו כי תקופת התחייבותו של העותר מסתיימת רק ביום 2.6.73, ולא ביום 2.11.72 כפי שחשבה הוועדה, לא היתה מייעצת לרמטכ"ל להניח לעותר שישרת עד לסוף תקופת ההתחייבות. בחומרה מיוחדת ראה הרמטכ"ל את תלונתו של העותר על סא"ל ג´ שכל הפרטים החמורים הרבים שבה נמצאו חסרי יסוד, אחרי החקירה המלאה שנערכה. החוקר לא התעלם מטענת העותר, שנטענה עוד בעת החקירה לפניו ועליה חוזר העותר לפנינו, שהעדים באותה חקירה חששו לומר את אשר ידעו לחובתו של סא"ל ג´, פן יבולע להם. הוא דחה טענה זו באמרו כי "הפער בין הנכתב בכתב הקובלנה והנאמר בעדות לפני על-ידי סרן עובד לבין אימרותיהם של העדים הוא גדול מדי מכדי שאפשר יהיה לייחסו לחשש כזה של העדים". כן נודעת בוודאי חשיבות מיוחדת לעובדה שאחרי סיום שירותו של העותר בבסיס ההדרכה לא נמצאה לעותר תעסוקה אחרת במסגרת הצבא. משמצאו שלטונות הצבא המוסמכים לכך שהעותר אינו מסוגל עוד למלא תפקיד לתועלת הצבא, לא יורה להם בית-משפט זה שימשיכו להחזיק את העותר בשורות הצבא, כשהוא מתהלך באפס מעשה. העולה מכל האמור, שאין לפנינו שום טעם לסתור את שיקול-דעתו של ראש המטה הכללי. השופט מני אני מסכים. השופט י´ כהן אני מסכים. אנו דוחים את העתירה ומבטלים את הצו-על-תנאי, ומחייבים את העותר לשלם למשיבים הוצאות בעתירה זו, בסכום כולל של 300 ל"י. ניתן היום, ט"ז בטבת תשל"ג (21.12.1972).