בפני המשנה לנשיא: תא״ל אווי שהם
בעניין: התובע הצבאי הראשי – המערער
נ ג ד
ק/***** רס׳'ל שאמי נימר – המשיב
ערעור על החלטה בעניין מעצר של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוט צפון שניתנה בתיק צפ456/00/(סא״ל ארז פורת - שופט) ביום 26.10.00. הערעור נדחה.
החלטה
זהו ערעור נוסף על החלטתו של כב' השופט, סא"ל ארז פורת, בעניינו של המשיב, רס"ל שאמי נימר.
בהחלטתו הראשונה מתאריך 11 אוק׳ 2000, דחה השופט פורת את בקשת התביעה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים במשפטו.
השופט קמא עיכב את שחרורו של המשיב ממעצר ל-48 שעות, על מנת ליתן סיפק בידי התביעה לערער על החלטתו.
ואכן, התביעה מיהרה להגיש ערעור על החלטה זו והדיון התקיים בפני בתאריך 12 אוק' 2000.
בהחלטתי בערעור התביעה, קבעתי כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת פרט האישום השלישי - שהוא הפרט העיקרי בכתב האישום.
ואולם, בשל אי המצאת חומר החקירה המלא לידי הסניגור לאחר הגשת כתב האישום ב- 3 באוק' 2000, ובמקביל אי הוצאת תעודת חסיון עד למועד מתן החלטתי, במטרה לחסות חלק זה של חומר הראיות, החלטתי כדלקמן:
א. המשיב יוחזק במעצר סגור עד לתאריך 25 אוק׳ 2000, שעה 13:00 ובמידה שעד למועד זה לא תוצג תעודת חסיון, או לחילופין לא יועמד מלוא חומר הראיות לרשות הסניגור, ישוחרר המשיב מהמעצר.
אם תוצג תעודת חסיון עד למועד האמור, ישקול ביה"ד דלמטה את שאלת המשך מעצרו של המשיב, נוכח המפורט בהחלטה זו ובהתאם ליתר הנסיבות, ואין צריך לומר כי הסניגור יהא רשאי לעתור לגילוי הראיות החסויות.
מסתבר, כי עד למועד שנקצב על-ידי, הוצאה תעודת חסיון, לפי סעיף 45 לפק׳ הראיות, על ידי השר לבטחון פנים - ולטענת התביעה מקיפה תעודה זו את כל החומר שנזכר בהחלטתי, כחומר חסר במסכת הראיות.
עוד הוסיפה התביעה כי בדעתה להוציא תעודת חסיון נוספת מטעם שר הבטחון, הנוגעת לפעילות מודיעינית של מצ״ח, אך מסיבה, שגם היא חסוייה, לא ניתן היה להוציא את התעודה האמורה, במועד שנקבע לכך.
לפיכך, מבקשת התביעה כי תנתן לה אורכה לשם הוצאת תעודת החסיון הנ"ל, במידה שתדחה עתירתה המרכזית לעצור את המשיב עד לתום ההליכים במשפטו.
בקשת התביעה נדונה בשנית על-ידי כב׳ השופט ארז פורת, אשר קבע כי התביעה לא עמדה בדרישות שהוצבו בפניה בהחלטתי ע״מ43/00. זאת, כיוון שלגבי חלק מחומר החקירה טרם הוצאה תעודת חסיון. לדעת השופט קמא, אין לקבל את טענת התביעה כי יצאה ידי חובתה בחסיון הפרטים המופיעים בהחלטתי, אלא שהיה זה מחובתה לדאוג להוצאת תעודת חסיון לגבי כל הפרטים החסרים.
השופט קמא סירב לשמוע, בדלתיים סגורות, את נימוקי התביעה על שום מה נבצר הימנה מלהוציא תעודת חסיון החתומה על ידי שר הבטחון. זאת, מאחר שלא מוכרת לשופט הנכבד פרוצדורה שבאמצעותה ניתן להגיש ״הנמקות חסויות לבקשת הארכת מועדים". ועוד נראה לביה׳׳ד קמא כי בשלב כה מתקדם ״דומה כי אין כל הנמקה שתצדיק הארכת מועדים כאמור״.
לאור האמור, החליט השופט קמא לדחות הן את הבקשה למעצר עד תום ההליכים והן את הבקשה למעצר לתקופה נוספת, ואף לא נענה לבקשת התביעה לעכב את החלטתו על שחרור המשיב, לצורך הגשת ערעור על ההחלטה.
בפני, העלתה התביעה בערעורה טיעונים דומים כפי שטענה בערכאה קמא. בראש ובראשונה, נטען כי התביעה יצאה ידי חובתה בהוצאת תעודת החסיון מטעם השר לבטחון פנים. זאת, בעוד שהנושאים שבדעת שר הבטחון לחסותם אינם נכללים ברשימת העניינים הנזכרים בהחלטתי.
עוד ביקשה התביעה כי אשמע את הנימוקים המונעים או מעכבים את הוצאת התעודה מטעמו של שר הבטחון. לבקשה זו נעתרתי ושמעתי את דברי התובעת הצבאית, בדלתיים סגורות(ראו החלטתי המצורפת, בעניין זה).
התביעה חוזרת ומבקשת כי אורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים במשפטו, ולחילופין כי אענה לבקשה להארכת המעצר לתקופה של כשבועיים ימים, כדי לאפשר הוצאת תעודת חסיון כאמור.
התביעה מזכירה את עמדתי, לפיה ישנן ראיות לכאורה להוכחת האשמה שבפרט השלישי ומצביעה על חומרתה היתירה של העבירה המיוחסת למשיב.
לאחר שבחנתי את החלטת השופט קמא ואת טיעוניה המפורטים של התובעת . הצבאית, החלטתי לדחות את הערעור. כזכור, הוגש כתב האישום בעניינו של המשיב בתאריך 3 אוק׳ 2000, ואין חולק כי חומר הראיות המלא טרם הוצג בפני סניגורו.
תעודת החסיון, שהוצאה מטעם השר לבטחון פנים, נחתמה ב- 23 אוק׳ 2000 ועד למועד הדיון בערעור לא הוצאה תעודת חסיון נוספת מטעמו של שר הבטחון. אין ספק, כי זכותו של הסניגור לקבל את חומר החקירה במלואו, אלא אם קיימת מניעה לכך בדין או שניתנת, בהקשר לחומר זה, תעודת חסיון. אין לקבל כי בתיק כה מורכב ובאשמות כה חמורות, יגשש הסניגור באפילה כחודש ימים לאחר הגשת כתב האישום וכחודשיים לאחר מעצרו של מרשו. טענת התביעה, לפיה תעודת החסיון מטעם השר לבטחון פנים אמורה לספק את האמור בהחלטתי, אינה מקובלת עלי. כוונתי היתה, וכך ראתה זאת בצדק גם הערכאה הראשונה, להוצאת תעודה או תעודות חסיון, בהקשר לחומר החסוי כולו- ולא היה מקום להתמקד אך ורק בנושאים אשר נזכרו על ידי בהחלטה. מטבע הדברים, לא ניתן היה להקיף באותה החלטה את כל הנושאים והפרטים החסויים, ולכן אין לראות את דברי כמיצוי הנושא.
גם לאחר ששמעתי בדלתיים סגורות את הסברי התובעת הצבאית לעיכוב בהוצאת תעודת החסיון מטעמו של שר הבטחון, לא מצאתי כי יש בכך כדי להניח את הדעת. נראה כי ביגיעה סבירה ניתן היה לעמוד בדרישות המינימום מבחינת פרק הזמן הנדרש להוצאת תעודת החסיון, ואי עמידה בכך - מחייבת בחינה יסודית של המשך מעצרו של המשיב.
כאמור, מצאתי טעם בדברי הערכאה הראשונה בהתייחסה לטענות התביעה, ולפיכך הנני מחליט, כאמור, לדחות את הערעור.
למעלה מן הצורך, אציין כי בתיק זה צפוייה התמשכות ניכרת של ההליכים, לאור קו ההגנה הצפוי של הסניגור, וגם טעם זה מצטרף להחלטה כי דין הערעור להדחות.
לא אוכל לחתום את דברי מבלי להדרש לטרוניית התובעת על כי ביה״ד סירב לבקשתה לעכב, לפרק זמן קצר, את שחרורו של המשיב על מנת לאפשר הגשת ערעור, כל עוד המשיב במעצר. דומני, כי בעניין זה הדין עם התביעה.
נראה כי לא היתה הצדקה של ממש שלא להעתר לבקשת התביעה, וזאת על מנת שלא לפגוע בסיכוייה לקבלת הערעור (ראו ע״מ 43/99 וכן בש"פ 2512/96 מדינת ישואל נגד נסאסאדה ואח׳, פ׳ד נ(2) 107,101).
במקרה דנן, בו עמדה על הפרק שאלה הנוגעת לפרשנות החלטה אשר ניתנה על ידי, ראוי היה לאפשר את בחינתה על ידי ערכאת הערעור, בעוד המשיב מצוי במעצר.
התוצאה הינה, כי ערעור התביעה על החלטת ביה"ד קמא שלא לעצור את המשיב, נדחה.
ניתנה והודעה היום, ל׳ תשרי התשס"א, 29/10/00, בפומבי ובמעמד הצדדים.
תא'׳ל אורי שהם המשנה לנשיא
החלטה
בפני ערעורה של התביעה הצבאית המשיגה על החלטתו של השופט קמא, סא״ל ארז פורת, לשחרר את המשיב, רס״ל שאמי נימר, ממעצר, מבלי ליתן לתביעה כל אורכה להגשת ערעור על ההחלטה, כל עוד מצוי המשיב במעצר.
בפתח הדיון בערעור ביקשה התביעה כי תמסר לי, בלא נוכחות המשיב וסניגוריו, הסיבה אשר מעכבת הוצאת תעודת חסיון על ידי שר הבטחון, לפי סעיף 45 לפקודת הראיות.
בקשה דומה הוגשה על ידי התובעת המלומדת לערכאה קמא, ונדחתה על ידה.
התובעת טוענת כי קיימת סיבה מוצדקת לאי הוצאת תעודת חסיון במועד שנקצב על ידי בהחלטתי - ע״מ43/00 אך סיבה זו עצמה חסוייה וניתן להציגה לביה״ד בלבד.
סניגורו המלומד של המשיב, אשר כדרכו טען כל שניתן לטעון לטובת מרשו, מתנגד בתוקף למסירת הפרטים החסויים וטוען כי פרוצדורה כזו אינה מוכרת, לאחר הגשת כתב האישום.
עוד נטען כי שמיעת הראייה או הטענה החסוייה על ידי, תמנע מהמשיב לערער על כל החלטה שתתקבל בעקבותיה, ונמצא כי המשיב נפגע בזכויותיו הדיוניות.
בחנתי את בקשת התביעה, והגם שמדובר בבקשה בלתי שיגרתית ונדירה למדי, הגעתי למסקנה כי ניתן להענות לה.
במספר פסקי דין אשר ניתנו על ידי בית המשפט העליון, נדרש בית המשפט לבקשת התביעה או הסניגוריה להגיש ראיות חסויות בשלב הערעור על החלטת הערכאה קמא, והחליט לקבלה.
כך, למשל, נאמר בב״ש 1139,1138/84 אבו זרקא ואה׳ נגד מדינת ישראל(לא פורסם):
"... הפרקטיקה שהתגבשה בבית משפט זה היא שבמקרה מתאים רשאי בית המשפט הדן בבקשה למעצר לעיין בחומר ׳חסוי׳ שבשלב ההוא נמנעת מן הסניגוריה האפשרות לעיין בו... הכלל האמול יכול ויחול לא רק בשלב המעצר לצרכי חקירה אלא גם כשנתבקש מעצר לאחר הגשת כתב האישום" (ההדגשות אינן במקור).
כב׳ השופט שלמה לוין (כתוארו אז) מציין באותה החלטה כי הוא, כמו השופט דלמטה, עיין בחומר החסוי שהומצא על ידי התביעה.
כך, גם בבש״פ 142/90 פורטלאונה נגד מדינת ישראל, תקדין עליון כרך 90(1), תש"ן-תשנ"א 1990, שם עיין כב' השופט מלץ בראייה חסוייה שהוגשה במסגרת הדיון בערעור (וראו גם בש"פ 597/93 מדינת ישראל נגד אבוטבול ואח', פ״ד מז(1) 346).
הגם שדברי ההסבר של התובעת אינם בגדר "ראייה" במשמעותה המקובלת, אינני רואה טעם להמנע משמיעת הדברים, ושאלת המשקל אשר ינתן להם תבחן בהמשך הדיון.
לא התעלמתי מטענת הסניגור כי שמיעת דברי התובעת על ידי, עשוייה למנוע מהמשיב אפשרות לערער על החלטה שתתקבל בעקבות כך. גם אם יש ממש בטענה זו, דומה כי החזרת הדיון לערכאה הראשונה לצורך זה בלבד, משמעותה סרבול מיותר בהליכים והמשך עינוי הדין מבחינתו של המשיב. כפי שניתן לראות בפסיקה שצוטטה לעיל, לא נמנע גם בית המשפט העליון מלקבל, לראשונה, ראיות חסויות מטעם התביעה - ונראה כי מדובר במקרים אלו בהכרח בל יגונה.
סוף דבר, הנני מחליט לאפשר לתובעת הצבאית להציג בפני בלבד את הטעמים המעכבים או מונעים משר הבטחון להוציא תעודת חסיון בפרשה זו. לאחר שמיעת דברי התובעת, אחליט על הדרך בה תתקבל ההחלטה בערעור העיקרי.
ניתנה והודעה היום, 29/10/00, בפומבי ובמעמד הצדדים.
תא"ל אורי שהם
המשנה לנשיא
השאירו פרטים ואנו נחזור אליכם עוד היום