שימוע בצה"ל – הפרקטיקה הפכה חובה של ממש

שימוע בצה"ל

הפרקטיקה הפכה לחובה של ממש

6,341 ימים. 6,341 ימים ארוכים הנפרשים על פני 17 שנים, 4 חודשים ו- 8 ימים. 6,341 ימים שבמהלכם הוגשו עשרות אלפי כתבי אישום, מכוחם נדונו בבתי דין צבאיים אלפי חיילים, אנשי קבע ומשרתי כוחות הביטחון - אשר מרביתם הורשעו ונדונו לעונשי מאסר כבדים וממושכים בבתי כלא צבאיים.

זהו פרק הזמן (הבלתי מוסבר) שחלף בין המועד בו נכנסה לתוקף הנחייה מס´ 51.015 מטעם היועץ המשפטי לממשלה (מיום 01.07.1991) שכותרתה "שימוע וטיעון לפני הגשת כתב אישום פלילי" ועד לכניסתה לתוקף של הנחייה דומה, עד כדי זהה לחלוטין בנוסחה, אשר פורסמה על ידי התובע הצבאי הראשי (מיום 09.11.2008). ביום 9 בנובמבר 2008 נפל דבר במערכת המשפט הצבאי.

במועד זה, נכנסה לתוקף הנחייתו המקצועית של התובע הצבאי הראשי, שהועברה כהוראה מחייבת לכלל הפרקליטים בצה"ל, ואשר עניינה חובת עריכת שימוע בטרם הגשת כתב אישום פלילי במסגרת המערכת המשפטית בצה"ל.

היינו: החל מיום 09.11.08 חלה החובה לערוך הליך של שימוע לכל חייל, איש קבע, אזרח עובד צה"ל ולמעשה לכל אדם שחוק השיפוט הצבאי חל עליו, וזאת בטרם קבלת החלטה על העמדתו לדין בפני בית דין צבאי בעבירה פלילית מסוג פשע. הסיבה לעיכוב הרב (למעלה מ- 17 שנים ארוכות) באימוץ ההנחיה לתוך המשפט הצבאי - אינה ברורה כלל ועיקר. שהרי, בסופו של דבר, וללא כל טעם ענייני, בחלוף למעלה מ- 17 שנים אומצה ההנחיה בנוסחה המקורי והפכה להנחיה צבאית מחייבת, מבלי שהיו קיימים טעמים כלשהם אשר מנעו את אימוצה שנים ארוכות קודם לכך.

הדעת נותנת, כי אימוץ ההנחיה לתוככי המערכת המשפטית בצה"ל שנים ארוכות קודם לכן, היה מונע, ולו במקצת, מעוגמת הנפש, עינוי הדין וחוסר הצדק המשווע, שנגרם לעשרות ואף מאות נאשמים אשר הואשמו בפלילים בבתי דין צבאיים ואשר בדיעבד לא היה מקום להעמידם לדין בעבירות פליליות חמורות, כפי שארע, לו היה נערך הליך תקין של שימוע.

ואולם, כמאמר הפתגם "עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא", החל מכניסתה לתוקף של ההנחיה המחייבת עריכת שימוע בצה"ל - חל שינוי של ממש במערכת המשפט הצבאי ובכוחות הפועלים בה. הנחייה זו, אשר עיקריה יובאו בהמשך מאמר זה, השוותה בין המצב המשפטי הקיים במערכת המשפט ה"אזרחית" לזו ה"צבאית".

למעשה, קובעת ההנחיה כי בכל מקרה בו פרקליט צבאי מקבל לידיו חומר חקירה (מידי מצ"ח, מידי קצין בודק ו/או בכל דרך אחרת), אשר לאחר בחינתו מסתבר כי יש בו כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של חייל בעבירה פלילית ו/או צבאית - חלה עליו החובה להודיע על הכוונה לגבש כתב אישום לחייל ו/או למפקדו וליתן בידי החייל את ההזדמנות לטעון, בכתב ו/או בעל פה, במטרה לשכנע כי יש להימנע מהגשת כתב אישום כנגדו, בין אם מפאת קושי בראיות שנאספו, בין אם מכוח היעדרו של אינטרס ציבורי ובין אם מכוח שיקולים אחרים הנוגעים לנסיבותיו האישיות של החייל.

יודגש, כי מאז כניסתה של ההנחיה לתוקף בצה"ל, מוטלת על הפרקליטות הצבאית חובה כפולה. מחד, קמה החובה להודיע לחייל החשוד בפלילים (על גבי טופס מוסדר שדוגמא ממנו צורפה להנחיה) על כך שיש כוונה להגיש כנגדו כתב אישום (חובה זו מוכרת בפי המשפטנים כחובת ה"יידוע") ומנגד, קמה החובה לקיים הליך של שימוע בטרם קבלת ההחלטה באם להגיש כתב אישום כנגד החייל, בין אם בעל פה ובין אם בכתב.

הרציונל שבקיומו של הליך שימוע בצה"ל אינו שונה מזה הקיים במערכת המשפט האזרחית. היה זה היועץ המשפטי לממשלה, שכתב בהנחיה מפורשת שיצאה תחת ידו את הדברים הבאים (הנחיה 4.3001 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה):-

"...אחריות כבדה מוטלת על כל מי שבא להחליט על הגשת כתב אישום פלילי נגד אדם, בייחוד בעבירות בעלות אופי חמור ועבירות שיש עמן קלון. יש אשר אפילו זיכוי בדין, אין בו כדי לתקן נזק, שנגרם מתוך אישום שלא היה צידוק להגישו. הגם שכל נאשם מוחזק חף מכל עבירה, ואף יהיה לו יומו בבית המשפט להתגונן כלפי האשמה המיוחסת לו, אין להתעלם מכך כי הליכי משפט דרכם להתמשך ולהסתעף, ולא אחת אף להתפרסם, ויש עמם לא אחת גם משום עינויי דין..."

אכן, דברים מאלפים, העומדים ביסוד הליך השימוע, המיועד להעניק לאדם הזדמנות להעמיד את התביעה על טעותה, בין טעות משפטית בין טעות ראייתית, ולמנוע בכך נזק בלתי הפיך לאדם החשוד בפלילים. זכות הטיעון במסגרת הליך השימוע, אין משמעותה אלא מתן יכולת אמיתית לחשוד להגיב לחשדות המיוחסים לו ולשכנע בעמדתו (כפי שנקבע מפורשות בבג"ץ 4388/08, שמואל נ´ היועמ"ש, תק-על 2008(2), 3736).

על פי פסיקתו של בית המשפט העליון, הגשמת זכות הטיעון מתאפשרת רק בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, קיום השימוע בלב פתוח ובנפש חפצה. והשני, קיום השימוע בתנאים המאפשרים מיצוי הטיעון, בין היתר על יסוד עיון בחומר החקירה, כאשר בעניין זה הכלל הוא כי יש להעמיד את חומר החקירה לעיונו של החשוד "ברוחב לב".

זכותו של חייל החשוד בפלילים לקבל לידיו את עיקרי חומר החקירה שנאסף כנגדו, בטרם קיומו של השימוע, היא ממושכלות היסוד של זכות השימוע, שהרי שימוע שאין במסגרתו את היכולת להתבסס על חומר החקירה שנאסף, מחטיא את מטרתו, אינו מאפשר לחשוד לקיים שימוע יעיל אפקטיבי ואינו מאפשר לחשוד הזדמנות נאותה להציג את עמדתו בפני התביעה.

בית המשפט העליון עמד בשורה של החלטות, על עקרון חשוב זה של העמדת חומר החקירה לידי חשוד עובר לעריכת השימוע, כתנאי מקדים לקיומו של שימוע אפקטיבי, והדבר הפך, במרבית המקרים, לנוהג מקובל, אשר לרוב אין כל ויכוח לגביו. גם היועץ המשפטי לממשלה ולאחריו התובע הצבאי הראשי עמד על חשיבות העמדת חומר החקירה לחשוד עובר לשימוע, וקבע חובה זו בהנחיותיו.

כך, בסעיף 15 להנחיה, נקבע מפורשות כי לחייל החשוד בפלילים תינתן הזכות לעיין בעיקרי חומר הראיות לקראת השימוע, כל עוד אין הדבר פוגע בעניינם של מעורבים אחרים באותה הפרשה, ו/או מפריע להכנות למשפט ו/או גורם נזק אחר.

כמו כן, קובעת ההנחיה כי החובה ליידע את החייל החשוד בפלילים ולקיים שימוע בעניינו בטרם הגשת כתב האישום נוגעת אך ורק לעבירות מסוג פשע. ואולם, בסעיפים 20-21 להנחיה, נותרה בגדר המלצה האפשרות לקיים שימוע גם לגבי עבירות פחותות בחומרתן (שאינן מסוג פשע) ואולם - הדבר אינו בגדר חובה אלא בגדר רשות בלבד, ובהתאם לנסיבותיו של החייל ו/או תיק החקירה. במקרה שכזה, בו אין המדובר בעבירה מסוג פשע, אין כל חובה מצד הפרקליטות הצבאית להודיע מלכתחילה לחייל על האפשרות כי יוגש כנגדו כתב אישום, והדרך היחידה אשר יכולה להוביל לקיומו של שימוע במקרה שכזה הינה פנייה ישירה מטעם החייל ו/או עורך דין צבאי מטעמו, המתמחה בדין הצבאי, בבקשה לקיים שימוע בתיק בו הינו חשוד.

מניסיוני, פנייה שכזו תניב, ברוב רובם של המקרים, הליך שימוע בפני הפרקליטות הצבאית, אף אם אין חובה משפטית בהנחיה לביצוע הליך שכזה. לסיום, יש לשוב ולהדגיש את חשיבותו הרבה של הליך השימוע בייחוד בנוגע לחיילים נורמטיביים וחסרי עבר פלילי, החשודים בביצוע עבירות פליליות במהלך שירותם הצבאי. שימוע אפקטיבי, כפי שראוי ויתבצע ביחס לכל חייל הנחשד בפלילים, יכול במידה רבה של ודאות למנוע מבעוד מועד עוול ועינוי הדין לחייל ומשפחתו ואף למנוע מלכתחילה הגשת כתב אישום חמור כנגד החייל, על כל המשתמע מכך.