לאחר ההחלטה ההזויה של ראש אמ"ש (אכ"א לשעבר) לגייס חיילים בעלי פרופיל 21 נפשי לצבא (?!) הגיע תורם של משתמטי הגיוס למלא את השורות.
בשבועות האחרונים החלה מורגשת תופעה של מעצרים נרחבים של משתמטי גיוס, בין היתר, באמצעות הידוק שיתוף הפעולה עם משטרת ישראל.
משתמטי הגיוס ה"עצורים", המציפים את בית הדין הצבאי ביפו אינם עריקים "רגילים". גם רבים מהם סובלים מבעיות כלכליות קשות, בעיות נפשיות, ושלל צרות צרורות המקשות עליהם מאוד את השירות - אך בשונה מן העריקים הרגילים, במקרים רבים הצבא כלל אינו יודע מה מצבם הרפואי והנפשי, ואותם חיילים המובלים כלאחר כבוד לבתי הכלא סובלים לעתים מבעיות קשות ביותר, המתבררים לראשונה רק בדיוני המעצר, או אף מאוחר יותר.
הפרקליטות הצבאית, בבקשה לעצור את אותם משתמטים, מסתמכת על שורה של חזקות תמוהות המתאימות יותר לימי הביניים. כך, למשל, ישנה חזקה משפטית שאם הצבא שלח מכתב בדואר, המכתב הגיע ליעדו. משמעות החזקה המשפטית היא שגם אם המכתב לא הגיע ליעדו, מתייחסים אליו כאילו שהגיע. כך, למשל, ישנה חזקה משפטית שאותו משתמט הוא חייל. בלי הליך גיוס, בלי שאף אחד בדק את התאמתו להיות חייל. חייל - וזהו.
"חזקה" אחרת היא שילידי הארץ ועולים חדשים אשר אינם דוברים את השפה העברית מבינים את חובת הגיוס ואת המכתבים שהבקו"ם שולח (בעברית) באותה המידה. חזקה אחרת - שנוצרים ובני עדות שונות שאינם תמיד חייבים בגיוס - מגויסים, אלא אם יוכח אחרת.
הנחה נוספת היא שמשתמש גיוס, גם אם הסגיר את עצמו, צפוי לברוח שוב. אמנם, לברוח ממעצר או "סתם" לא להגיע לבקו"ם זה שני דברים שונים מאוד - אבל מבחינת הפרקליטות הצבאית ובתי הדין הצבאיים - אם ברחת פעם אחת ממשהו - אין ספק שתברח שוב.
וכך, חלק גדול מאותם משתמטי הגיוס כלל לא ידעו כי עליהם להתגייס (נשמע מצחיק, אבל מאוד נכון).
במידה רבה מסיבות אלה ולמרבה המזל, בתי הדין הצבאיים, אשר מורים באופן אוטומטי לחלוטין על מעצר כשמדובר בעריקים, מהססים, עדיין, כשמדובר במשתמטי גיוס, ועוצרים רק את רובם. לעתים, טענות רציניות של משתמטי הגיוס בדבר חוסר מודעות לחובת הגיוס (ולא טענות על מצב קשה בבית) יכולות להטות את הכף לעבר מעצר פתוח ביחידה כלשהי (בדרך כלל בבקו"ם). שחרור מלא הוא נדיר מאוד.
חשוב לציין, שאצל משתמטי גיוס במיוחד, החלטה להסדיר את עניינים לפני המעצר באמצעות עו"ד עשויה לשפר את מצבם באופן דרמטי. טענות בדבר בעיות כלכליות, נפשיות, משפחתיות וכיו"ב אשר יכולות להשפיע על הגיוס (ולעתים אף לאפשר שיחרור מוחלט משירות) מתקבלות הרבה יותר בקלות על ידי הצבא כשהן מועלות על ידי עורכי דינם של משתמטים, לעומת עורכי דינם של עריקים.
לצבא מדיניות, הזויה לחלוטין, שלא לנהל שום קשר עם עריקים "רגילים" עד שהם מסגירים את עצמם. אמנם כשאנו פונים בעניינים שונים, הצבא חורג לעתים קרובות ממדיניות זו, אבל למרבה הצער, היא הולכת וגוברת ויוצרת מצבים אבסורדיים. כך, למשל, אם חייל בורח מיחידתו בעקבות התעללות של מפקד, נציב קבילות החיילים (שמבחינתנו, הוא גוף צבאי לחלוטין הנאמן לצבא בלבד) מסרב לדון בקבילות כנגד אותו מפקד עד אשר החייל יסגיר את עצמו (לאותה יחידה, כמובן), או יהפוך לעריק ויסתכן ברישום פלילי.
למרבה המזל, מדיניות זו לא קיימת עדיין לגבי משתמטי גיוס. אמנם, משתמטי גיוס מופנים ככלל להעביר פניותיהם לפקס המוכר של הבקו"ם (אותו פקס שאין דרך לוודא את הגעתו, ואשר לפניות אליו עונים רק לעתים נדירות), אך למרבה המזל, פניות של עורכי דין, ובמיוחד עורכי דין היודעים למי לפנות - נענות עדיין. וכך, משתמטי גיוס יכולים להעלות שפע טענות בדבר טעויות בבקו"ם, קשיים כלכליים, משפחתיים, נפשיים או אחרים - טענות אשר יזכו למענה.
מרגע שמשתמט הגיוס נעצר, הוא נמצא בטיפולה של המערכת המשפטית ומצבו חמור בהרבה, ובמידה רבה, הופך לדומה יותר למצבו של העריק ה"רגיל". אך עדיין, עו"ד מיומן יוכל לעשות הרבה מאוד בשביל משתמט גיוס גם לאחר המעצר, ובמיוחד במקרים גבוליים. גם רמות הענישה לגבי משתמטי גיוס אינן ברורות ויש בהן הרבה מקום למשחק.
נסכם בכמה מילים אישיות - ההשתמטות היא אכן תופעה רחבה ביותר, וכך גם תופעות דומות (כמו חיילים אשר משרתים, אך נמצאים רוב הזמן בגימלים שלא נובעים ממחלות אמיתיות). אך הסיבות להשתמטות אינן חוסר ציונות, שינוי בחברה או אובדן האתוס הציוני.
הסיבות להשתמטות (וגם לעריקות) הן רבות ומגוונות. רוב רובם של המשתמטים מגיעים ממשפחות שבורות, ממשפחות עם בעיות כלכליות קשות, כאשר כוח העבודה של המשתמט הוא שמחזיק את המשפחה וכאשר לעתים ללא המשתמט, המשפחה תרעב. חיילים המתגייסים לצבא מקבלים טיפול עלוב בענייני פרט וכל קבלת סיוע כרוכה במילוי עשרות טפסים ובהמתנת שבועות ארוכים.
מעבר לבעיות הכלכליות, לחיילים הצעירים, אשר עוברים שינוי עצום בחייהם (מעבר מבית אמא לבגרות ולצבא) אין כל תמיכה נפשית. הקב"נים הצבאיים רואים עצמם רק כמי שאמורים לקבוע התאמה לשירות ואינם נותנים טיפול נפשי אמיתי. החיילים אינם מבקשים טיפול נפשי אמיתי בגלל תיוג של החברה.
ולבסוף, המפקדים. פעם היו לנו מפקדים. היום מרבים הקצינים הבכירים הם פוליטיקאים המחפשים קריירה אשר אינם מתעניינים בחיילים שלהם ואינם תומכים בהם ומטפחים אותם.
וכך, כשהמפקדים לא טובים, הבעיות הכלכליות לא מטופלות ואין כל תמיכה נפשית - מה הפלא שחצי ממחזור הגיוס לא רוצה לשרת ועושה הכל כדי לברוח?!
וכך, עד היום, העריקים תמיד מגיעים מאותם יחידות והמשתמטים תמיד באים מאותם משפחות.
ואולי הגיעה העת שהצבא שלנו, שאמור היה פעם להיות קטן וחכם, ילמד שמלרדוף אחרי החלכאים והנדכאים, לעצור אותם לבדיקת רשיונות ולשלוח אותם לכלא - הוא לא ייצור אפילו חייל טוב אחד.
קודם - שיתחילו לטפל בבעיות.
השאירו פרטים ואנו נחזור אליכם עוד היום