חוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו – 1986 (להלן: "החוק"), מסדיר את חובת השירות הצבאי בצה"ל. על פי חוק זה, כל אזרח ישראלי או תושב קבוע מחוייב בשירות צבאי כזה או אחר בהתאם לצו שיקבל. רבים אינם מודעים לסייג הקיים בסעיף 20 לאותו חוק הקובע כי לא ניתן "למשוך" את מועד הקריאה להתייצב לשירות סדיר עד אין סוף. סעיף 20 לחוק קובע תקופות מירביות לפיהן ניתן לקרוא לאזרח או תושב קבע להתייצב לשירות סדיר והן: 1. מי שהיה אזרח ישראלי או תושב קבוע טרם הגיעו לגיל 18 – ניתן לקרוא לו לשירות סדיר עד תום עשרים וארבעה חודשים מיום שהגיע לגיל שמונה עשרה. 2. מי שהיה לאזרח ישראלי או תושב קבוע לאחר הגיעו לגיל שמונה עשרה – ניתן לקרוא לו לשירות סדיר עד תום עשרים וארבעה חודשים מיום שהיה לאזרח או תושב כאמור, אולם לא בתוך שישה חודשים מיום שהיה לאזרח או לתושב. רבים הם המקרים בהם צה"ל אכן מכריז על אזרח כלשהו כ"משתמט משירות", בעוד שבדיקה בתיקו האישי של המלש"ב (מיועד לשירות ביטחון) המצוי בבקו"ם מוכיחה כי כלל לא ניתן היה לגייס את אותו מלש"ב לשירות הן בשל העובדה שמעולם לא הוצא צו גיוס בעניינו או בשל העובדה שצו הגיוס הוצא מאוחר מהמועדים שהוכרו למעלה. במקרים כאלה על רשויות הצבא לבטל את הכרזת ההשתמטות ולוותר על גיוסו של המלש"ב לשירות סדיר וכך אכן נעשה. כמו לכל כלל גם לכלל זה ישנם מספר חריגים כאשר החריג הבולט מכל הינו תקופה שחלפה עקב אי קיום חובה על פי דין על ידי המיועד לשירות ביטחון, לרבות אי התייצבותו של המיועד לשירות ביטחון לרישום או לבדיקת כושרו לשירות ביטחון, או סירובו להיבדק או להשלים את הבדיקות. הגיונו של כלל זה ברור, בכל פעם בה מוזמן מלש"ב לבדיקה כלשהי ואיננו מגיע, הוא עוצר את ספירת 24 החודשים עד הגעתו לבדיקה הנדרשת על מנת שלא ייצא נשכר לאור הקשיים בגיוסו ללא בדיקות רפואיות. הלכה זו נקבעה בעבר על ידי בית הדין הצבאי לערעורים (ואושרה גם על ידי בית המשפט העליון) בע/5/98 טור´ יעקב יוחייב נ´ התצ"ר, שם נקבע כי אדם, שאינו מתייצב לרישום ולבדיקות רפואיות, וכתוצאה מכך לא ניתן לגייסו, יש לזקוף לחובתו תקופות של אי-התייצבות כאמור. האמור לעיל רלבנטי גם למקרים, בהם ביקש המלש"ב דחיות לגיטימיות (מסיבות רפואיות), שגרמו, בסופו של דבר, לאיחור במועד גיוסו מעבר למגבלת הזמן הקבועה בס´ 20 לחש"ב. זאת לעומת דחייה ביוזמת הצבא, שנבעה מסיבות רפואיות של המלש"ב. לעומת זאת נקבע כי על הפוקד בכל אופן לפעול בסבירות, שאם לא כן עלול הגיוס להיפסל בטענה של חריגה מסמכות. השאיפה צריכה להיות גיוסו של המלש"ב בהקדם האפשרי. חריג נוסף שהוכנס בשנת 2000 לחוק, מאפשר לצבא להמשיך ולגייס את המלש"ב לשירות אף בתקופה של 12 החודשים שלאחר תום תקופת 24 החודשים הראשונה, אך מחייב במקביל לכך להפחית מתקופת השירות הנדרשת את מספר החודשים שחלפו מתום 24 החודשים ועד למועד הגיוס. כמובן שנקודת המוצא הינה כי המלש"ב ביצע את כל המוטל עליו ועל רשויות הצבא להוכיח כי קיימים החריגים האמורים. כאן נכנס לתמונה התיק האישי של אותו מלש"ב המצוי בבקו"ם, לפי התיק הזה ניתן לדעת האם המלש"ב זומן לשירות, מתי זומן, האם זומן לבדיקות רפואיות ומתי. פעמים רבות משתמטים נהנים מן ההפקר עת הרשויות אינן יכולות להוכיח כי אכן חלו החריגים האמורים מסיבות שונות (אובדן מסמכים וכו´) ומשתמטים זוכים לביטול הכרזת ההשתמטות והאפשרות להיכנס לארץ ולצאת ממנה מבלי להיעצר. לסיכום ניתן לומר שלא כל הכרזה על אזרח כמשתמט כשרה ובמקרים רבים ניתן להוכיח אחרת.
השאירו פרטים ואנו נחזור אליכם עוד היום